השבוע של פורים גדוש בישראל בארועים
שונים. דבר ראשון נזכיר את החגיגות בבתי הספר. כל משפחה שיש לה ילד בגיל בית ספר
מתכוננת היטב, הילד צריך תחפושת, שנונה ומקורית. המשפחה המורחבת מתאספת לוועדה,
דנים ומתווכחים, עד שמחליטים - ואז נרתמים לעשייה… בסוף הילד מקבל תחפושת מקורית מאוד, אך בלתי אפשרית
לתזוזה וישיבה בכיתה…
יש גם אופציה לקנות תחפושת מוכנה. זה
לעצלנים. אבל בסדר, העיקר שהילד לא יתבייש. יש גם מהמבוגרים שמתחפשים. בקיצור
התחפושת היא החלק האינטגרלי של החג, ואולי אפילו קצת מסתיר את ה״ממים״ - מקרא מגילה, משלוח מנות ומתנות
לאביונים.
אבל נשאלת השאלה: מה המקור של הרעיון?
האם יש קשר בינו לבין מסורת ישראל?
לא במשנה ותלמוד, וגם לא בספרי
"גאונים" ו"ראשונים", לא נזכר המנהג להתחפש בפורים. האזכור
הראשון של המנהג אנו פוגשים במאה ה-14 (זמן קצר לאחר שקרנבל התחפושות הפך למסורת
בוונציה הנוצרית), בכתבי הרב והבלשן קלונימוס בר קלונימוס, שחי תקופה מסוימת
באיטליה. החכם כתב כמה יצירות בהם הוא מבקר את בני דורו באופן סאטירי, בפרט על
התנהגות בלתי הולמת בפורים: "כי ישתגעו וכי יתהוללו... זה ילבש שמלת אשה... וזה יתחקה כאחד הריקים..."
הוא מזכיר נוהל פסול לערוך מסיבות מעורבות - גברים עם נשים, המאופיינות בשתיית יין מופרזת. אבל חיבוריו
הסאטיריים כתובים כ"מצדיקים" התנהגות כזאת, לכן הרבה רבנים בדורות הבאים
אסרו ללמדם.
חלף מאה שנה בלבד והמנהג, ככל הנראה,
"נטבע" לגמרי במנטליות של יהודי איטליה. הרב יהודה מינץ (המאה ה-15,
פדובה - עיר ליד ונציה) מציין
בכתביו כי בני דורו בפורים נהגו
לחבוש מסכות ולשנות את הלבוש - גברים לבשו בגדי נשים ונשים בגדי
גברים, למרות
שהדבר אסור על פי התורה. הוא כותב במבוכה, שחכמי התורה והצדיקים רואים "את
בניהם ובנותיהם, חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופין ושינו בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך",
ולא מוחים על כך. מזה הוא מגיע למסקנה שכנראה יש להם טיעון שזה מותר. בהתבסס על
דבריו, הרמ׳׳א (המאה ה-16) פוסק שזה מותר.
יש אומרים שהבעש׳׳ט (המייסד האגדי של
תנועת החסידות) הסביר זאת כך: בפורים יש מצווה להרבות בתרומות לעניים, ויש להקפיד
על כך שמי שמבקש נדבה לא יחווה השפלה. לשם כך, הכרחי שהנותן לא יידע למי הוא נותן,
והלוקח לא יידע ממי הוא מקבל (רעיון זה קיים בתלמוד ובספרי הפוסקים). לפיכך, הדבר
המתבקש הוא לשנות את המלבוש ולשים מסכה. חיזוק מסוים לתיאוריה של ה"מוצא
יהודי" של מנהג זה נותנת העלילה של מגילת אסתר. לאורך כל המגילה האנשים
מחליפים תפקידים: הנערה הצנועה הדסה הופכת למלכת אסתר, מרדכי מחליף שק לבגדי
מלכות, ואילו המן רב-הכוח נתלה על העץ. אבל כל זה, כמו שאמרנו, הוא
"תירוצים" רטרואקטיביים עקיפים למנהג שכבר קם (וכמובן לא מסבירים את
ההשתוללות ועבירות על גופי התורה).
החוקרים המודרניים ורבנים גדולים
מסתפקים האם למנהג התחפושות בפורים יש שורשים יהודיים. כך, אחד מגדולי הדור של
העדה הספרדית בזמנינו, הרב מאיר מזוז, טוען כי רעיון הקרנבל הושאל על ידי יהודי
אירופה מעמים שכנים, שביניהם נהוג היה לחגוג חגים אליליים בתקופה העתיקה במצעדים
של קרנבל ("ווקכנליות", "פנאתונאות"), ומאוחר יותר - חגים נוצריים (הקרנבל הוונציאני,
שנערך כ-40 יום לפני "פסח" הנוצרי, בסמוך לפורים). תהלוכות מחופשות עם
הגוון התיאולוגי נערכו בכל רחבי אירופה וברוסיה בימי הביניים. ונראה שליהודי המזרח
המוסלמי לא היה מושג לגבי "מנהג יהודי" זה עד שמצאו עצמם בישראל
המודרנית.
אז כיצד קם והתפשט מנהג זה בארץ הקודש?
אומרים שה״אשמה״ בזאת היא להקת הנוער ״Hevre Trask״ ואחד ממארגניה, השחקן
והמורה לאמנות אברהם אלדמע (שם בדוי יצירתי שפירושו "אין דמעות", כלומר
״שמחה״. שמו האמיתי - אייזנשטיין). בשנת 1912, כ-2.5 שנים לאחר הכרזה הרשמית על
הקמת העיר תל אביב, ארגנה הלהקה בראשות אלדמע, שהצהירה על מטרתה "להביא שמחה
לליבם של תושבי תל אביב", תהלוכת קרנבל בפורים בתלבושות פרובוקטיביות
ומצחיקות. בתהלוכה השתתפו מאות ילדים מחופשים לגיבורי מגילת אסתר ולא רק. המשתתפים
צעדו לצלילי התזמורת, נשאו בובות ענק וצהלו.
הרעיון צבר פופולריות והפך מיד
ל"מסורת" של העיר החדשה. אז תהלוכת הפורים נקראה בפשטות
"קרנבל", והייתה לפחות קשורה לפורים, מגילת אסתר והאידיאולוגיה היהודית,
למרות שהייתה דומה יותר להשתוללות של תלמידי בית הספר שברחו מהשיעור. אבל בשנות
העשרים חל שינוי. לארץ ישראל חזר ברוך אגדתי (קאושנסקי) - רקדן וכוריאוגרף מפורסם, לימים
"אביו" של הקולנוע הישראלי. הוא לקח לידיו המקצועיות את הפקת אירועי
הפורים בתל אביב, ולא הסתיר כי הקרנבלים הוונציאנים המפורסמים, המבוססים על מסורות
נוצריות ופגאניות, משמשים לו השראה עבורם. הוא כינה את ההפקות שלו
"נשפים" ובנה אותם על בסיס הופעות של להקות רקדנים והרכבים
כוריאוגרפיים. ההופעות היו רווחיות מאוד, כך שה״Hevre Trask״, שעדיין ניסו להתחרות עם אגדתי, אף
האשימו אותו בהתמסחרות. אגדתי תבע אותם בבית המשפט המנדטורי על העלבון וזכה במשפט.
אגדתי לא הסתפק בהצלחה של תהלוכות
הקרנבל וארגן את "תחרות היופי" הראשונה בתולדות ארץ הקודש שנקראה בשם
"מלכת אסתר". חגיגת הפורים בתל אביב הפכה באופן סופי לההפך הגמור
מהמסורת היהודית.
החל משנות ה-30 לתהלוכת הקרנבל בתל אביב
כבר לא היה שום קשר לפורים, למעט היום בו נערכה. עיריית תל אביב פירסמה מידי שנה
את "נושא" התהלוכה, לפיו היו אמורים להתחפש ולהכין תוכניות. בין הנושאים
- "הישגי היישוב",
"המצב בעולם" וכו׳. העירייה השתדלה להשליט את הסדר וההגינות, נאסרו
נפצים ותחפושות הפוגעות באוכלוסיות מסוימות, אבל כל זה עלה מעת לעת והשאיר את
הרושם.
בשנת 1932 הוכרזה תחרות על שם הקרנבל
שכבר הפך למסורתי. זכתה הצעתו של הסופר יצחק דב ברקוביץ ' - "עדלאידע", המבוססת על דברי
התלמוד בנוגע לפורים: "עד דלא ידע", כלומר "עד שתפסיק להבדיל"
בין הקללה לרשע המן והברכה לצדיק מרדכי. עם זאת, ברור לכל כי שם זה נבחר אולי ביתר
שאת מסיבה אחרת: מדמיונו הדיקדוקי למילה עם סיומת היונית ״-יאדה״ שמשמעותה ״אירוע ציבורי הניתן
לציפייה״ כגון במילה ״אולימפיאדה״. המכבים שוב הפסידו בבושת פנים לתרבות היוונית
במדינה היהודית החדשה (ההפסד הראשון היה הקמת להקות ספורט בשם ״מכבי״).
בסוף שנות ה-60 הועברה "העדלאידע
המרכזית של המדינה" לעיר חולון. שם היא עדיין מתקיימת מידי שנה בצורה מהוגנת
יחסית של מסיבת הילדים, אם כי אין לה קשר לפורים. (השנה בוטלה התהלוכה עקב התפרצות
וירוס הקורונה). ובתל אביב, החל משנת 2010, מתרחשת תהלוכת קרנבל אחרת, גם היא על
פי איזושהי גחמת ההגיון מתוזמנת לפורים. זו "תהלוכת הזומבים" ("Zombie Walk", כמו שמכנים אותה,
בצורה אופיינית, דווקא באנגלית ולא בעברית, המעריצים). עבור הדור המבוגר, המילה
"זומבי" קשורה בעיקר לאדם שמבצע באופן עיוור את רצונו של מישהו אחר. אבל
בסלנג הנוער המודרני, זומבים הם יצורים פנטסטיים מסוג ה״על-מת״, מתים מהלכים
שניזונים מבשר אנשים חיים, דמות פופולרית בסרטי אימה. מקור ל"פולחן
הזומבים" בעבודה זרה קלאסית, אמונת ה"וודו" הנפוצה באיים הקאריביים
ובין השבטים האפריקניים. בקרב הנוער התל אביבי, דמות הזומבי פופולרית ביותר,
ותהלוכותיהם השנתיות של צעירים וצעירות מחופשים למתים מאיימים, ״מדממים״ ומעוותים,
אוספים אלפי משתתפים.
כך, תוך פחות ממאה שנה, תהלוכת הפורים
ה"תמימה" בתל אביב התפתחה ממצגת התחפושות בנושא של מגילת אסתר לאורגיה
דמוי-אלילית חסרת בלמים, שלא קשורה לא רק למסורת היהודית, אלא גם לתרבות האירופית.
תמונות מה"אירוע התרבות" הזה גורמות להתקף בחילה. הקהל החסר צלם אנוש
(תרתי משמע) נע לאורך הרחובות המרכזיים של העיר ברעש נורא. מצלמות נלחצות מהצד - "הפנים של ישראל" בוודאי
יוצגו בבלוגים ובדפי הפייסבוק של תיירים רבים ... על רקע זה נראה אפילו מיותר
לציין שהם עורכים את האורגיה דווקא בשבת, גם אם יום הפורים (שהוא יום חופשה
בישראל) חל בימי חול (כמו עכשיו). הזומבי הנטול זיכרון לאומי, וגם הזיכרון
הקולקטיבי של הציוויליזציה, כובש את הארץ...
ה"עדלאידע", לפחות בגירסתה
התל-אביבית, הפכה להתגלמות קלאסית או אפילו לאפוטאוזה של מה שמכונה "התרבות
הישראלית המודרנית" - זו שמסוגלת להכניס לעיני הצופים את דגל המולדת לפי הטבעת או להציג את ראש
הממשלה בתמונת תערוכה על רקע חבל התלייה. כמו שאמרו חכמינו, אם העם היהודי נופל,
הוא נופל עד הסוף. השאלה היחידה היא האם הוא ימצא את הכוח לעלות ...
